בין המקרא לקוראן – חלק ראשון – אברהם

היהדות והאסלאם הן שתי דתות החוות חיכוך לאורך שנים רבות, חיכוך המקבל ביטוי ומשמעות כואבת עוד יותר מהרגיל מאז ה7 באוקטובר. המתח ביניהן, המשפיע על חיי האישיים ועל חיי אנשים רבים סביבי, יצר בי עניין להעמיק בשוני ובדמיון בין שתי הדתות, ואולי למצוא את המפתח לחיבור ביניהן, לשורש אחד ולאחדות. אני מאמין שזה המפתח לשלום, היכולת שלנו להבין את האסלאם והיהדות באופן מאחד ולא מפריד.

לשם כך, התחלתי לחקור את הנושא, והדמות שתפשה את תשומת ליבי במיוחד היא אברהם אבינו. אברהם נחשב לדמות מייסדת בדתות המונותאיסטיות, ובפרט מקבל חשיבות מיוחדת ביהדות ובאסלאם. דמותו נפרסת לאורך סיפורים שונים במקרא ובקוראן, אך כל מקור מעניק לה משמעויות שונות בהתאם להקשרים התאולוגיים והחברתיים של דתות אלו. במאמר זה נבחן את התפתחות דמותו של אברהם מראשית דרכו ועד העקדה, תוך השוואה בין התיאור המקראי לתיאור הקוראני, בתקווה לייצר הבנה עמוקה אשר תקדם את החזון שתיארנו – אחדות.

הופעת דמותו של אברהם מקבלת ביטוי קצת שונה בין המקרא לקוראן. במקרא, סיפורו של אברהם מתחיל (לאחר אזכורו כחלק משושלת נח בבראשית י״א) בפרשת "לך לך" (בראשית י"ב), כאשר ה' מצווה עליו לעזוב את מולדתו וללכת אל הארץ אשר יראה לו: "ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב:1). הציווי הזה מסמן את נקודת הפתיחה של אברהם כמנהיג רוחני וכדמות המייצגת אמונה מוחלטת באל אחד. בפסוקים אלו, האמונה של אברהם היא עיוורת כמעט, והוא מקבל על עצמו את המסע ללא ספקות גלויים. 

לעומת זאת, בקוראן, אברהם (אִבראהִים) מופיע כדמות פילוסופית יותר, אשר מחפש את האמת מתוך תהייה פנימית. בסורת אל-אנעאם (6:74-79) מסופר כי אברהם מביט בכוכבים, בירח ובשמש ומסיק כי לא ייתכן שהם האל, וכך מגיע להכרה באל אחד: "כשהלילה ירד עליו, ראה כוכב ואמר: זהו ריבוני. אך כאשר שקע, אמר: איני אוהב את השוקעים" (קוראן 6:76). כלומר, למרות שהכוכב מאיר, אם הוא שוקע או נעלם, לא יכול להיות שהוא ריבון כל מה שיש. זהו בעצם ניסיון להוכיח את חולשת התפיסות הפגאניות שהיו לפני המונותאיזם. 

בניגוד למקרא, בו אברהם מציית ישירות לציווי האלוהי, הקוראן מדגיש את החיפוש הרוחני של אברהם אחר האל האמיתי. נראה שיש הבדל בפוקוס בין המקרא לקוראן על חווית מגלה האמונה. במקרא חוויה זו מתוארת יותר כקול שקורא לאברהם לעזוב את האזור הנוח, לעזוב את הארץ, המולדת ובית הוריו כדי לצאת למסע. יש פה מסר עמוק על חשיבות של יציאת האדם מאזור הנוחות על מנת לעבור תהליך רוחני, יתרה מזו, ״לך לך״ יכול להיקרא כ- לך אל עצמך, כלומר, אם אתה רוצה למצוא את עצמך באמת, תקשיב לקול הפנימי הקורא לך לצאת מאזור הנוחות שלך ותתחיל מסע רוחני. 

בקוראן תהליך זה מופעל על ידי האדם עצמו. עצם כך שהריבון בעיני האדם מאכזב אותו (הכוכב), והוא במודעות שם לב לכשל זה, הוא מחפש משהו נשגב יותר. כלומר, הציווי מתואר בצורה יותר מדעית של אדם לוגי המנסה לפתור בעיות. קח אחריות ותפתור את מודל התפיסה שלא משרת אותך, גישה מאוד יוונית במהותה. בשני המקרים נדרש אומץ לעזוב את הישן כדי לצאת למסע רוחני ולגלות את האמת.

אוסיף שסיפור דומה לסיפור ההתבוננות בכוכבים בקוראן מופיע במדרשות יהודיות כמו מדרשת רבה, מדרשה שנכתבה בין המאה ה3 למאה ה7 לספירה, ובייחוד כתבי המדרשה על בראשית נכתבו במאה ה3 עד המאה ה4 לספירה. הרחבה זו נכתבה בהכרח לפני הופעת מוחמד והקוראן במאה ה6 וה7 לספירה. לא ניתן לדעת אם, למרות שנראה מאוד הגיוני כי הסיפור בגרסת הקוראן הועתק מהמדרשים היהודיים, ובכל זאת, הפוקוס בסיפור התנכי ובלימודו לקהל הרחב הוא אחר, מה שמעיד על חשיבותה השונה של תפיסה זו בין הדתות.

בהמשך סיפורו של אברהם, האל מבטיח לאברהם הבטחות לגבי עתידו. במקרא, אברהם זוכה להבטחה כפולה, ריבוי צאצאים וירושת הארץ: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר: לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (בראשית ט"ו:18). ההבטחה ניתנת לו באופן ישיר באמצעות ברית בין הבתרים, ובהמשך, במעמד ברית המילה (בראשית י"ז), היא מקבלת תוקף נוסף כאשר שמו משתנה מאברם לאברהם, שינוי המעיד על החיבור בינו לבין השם, ועל כך שמעכשיו אלוהים איתו. 

בקוראן, ההבטחה לצאצאים מוזכרת גם היא, אך הדגש הוא על תפקידו של אִבראהִים כמנהיג רוחני: "והנה העמידו ריבונך כאימאם לבני האדם" (קוראן 2:124). בניגוד למקרא, אין הבטחה ישירה של הארץ. מעניין לחקור איך מוסלמים חושבים על נקודה זו, כשאין הבטחה רשמית על חבל ארץ זה, לאור הקונפליקט המתמשך. מעניין מה תוחשותיהם לגבי משמעות הארץ כיום ושיוכה לעם כלשהו.

אחרי שאברהם מתבסס עם משפחתו בביתם החדש בכנען (אני קצת מדלג על חלקים מהסיפור), נולדים לו שני ילדים, ישמעאל ויצחק. במקרא, ישמעאל נולד מהגר, שפחת שרה, בשל עקרותה של שרה: "ותאמר שרי אל אברם: הנה נא עצרני ה' מלדת, בא נא אל שפחתי, אולי אבנה ממנה" (בראשית ט"ז:2). מאוחר יותר, נולד יצחק לשרה, כאשר הוא נתפס כהבן הנבחר להמשכת הברית (בראשית כ"א). בקוראן, ישמעאל מופיע כדמות חשובה ונחשב לנביא בעצמו: "ותבשרנו בבן סבלן" (קוראן 37:101). 

נראה שגם כאן ישנו מסר סמלי ללידה של יצחק משרה אשר הייתה עקרה. כלומר, ההבטחה האמתית להמשך הדרך תגיע רק במקום שבו הונכחה אמונה כנגד כל הסיכויים. גם ששרה הייתה עקרה, הם היו צריכים להאמין שהיא תוכל ללדת ולהמשיך את זרעו של אברהם. אישית אני חושב שפחות חשוב מה שמו של הבן ״המועדף״ בעיני אברהם ואלוהים, אלא, המסר שבו להמשכת הזרע שלך וכל פירות אמונתך באל אתה צריך להאמין עד הסוף בכלים ובאנשים שאיתך, אשר כולם שליחי האל, ואם הובטח לך, אין סיבה לחפש פיתרונות משניים.

העקדה היא נקודת השיא של נושא התיעדוף בין יצחק וישמאל, וידועה כרגישה מאוד בין היהדות לאסלאם. במקרא, עקדת יצחק (בראשית כ"ב) היא מיצוי סיפורו האמוני של אברהם. האל מצווה עליו להקריב את בנו, אך עוצר אותו ברגע האחרון ושולח איל כתחליף: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" (בראשית כ"ב:12). בקוראן, מופיע סיפור מקביל בו נאמר כי הבן, המזוהה במסורת האסלאמית עם ישמעאל אך לא מצוין במפורשות, מקבל את גורלו מרצונו החופשי: "אמר: אבי, עשה את אשר צוּוית, תמצאני, אם ירצה האל, מן הסבלנים" (קוראן 37:102). 

במקביל לבירור מיהו הבן המועדף אשר אותו אברהם לקח להקריב בקוראן, יש טיפה שוני במסר בין שני הסיפורים. במקרא, אברהם נדרש להקריב את היקר לו מכול, את הבן האהוב לו הוא ושרה חיכו כל כך הרבה שנים של עקרות, והוא אמור להיות הבטחת זרעו. כלומר, יש כאן נכונות ואולי הקצנה לרעיון ההקרבה בסיפור של קין והבל, בו אלוהים העדיף את ההקרבה של הבל על ההקרבה של קין, מה שמלמד על שגודל ההקרבה, וכשירותה, מעידים על גודל התמורה הרוחנית שמקבלים. במקרה זה מודל ההקרבה נלקח לקיצון כשאברהם צריך להקריב את המשך דורו, את הנס שלו, והמסר הוא שגם אז, ראוי שהאדם יקריב את כל מה שצריך בשביל להתפתח רוחנית. בסיפור המקראי יצחק שואל את אברהם ״איה השה, לעולה״, ואברהם עונה לו ״אלוהים יראה-לו השה לעולה״, כלומר, יצחק מייצג תמימות ולא בטוח אם יש לו הבנה מלאה שאביו הולך להקריב אותו כקורבן, הוא מבין שמשהו לא מסתדר, ואברהם עונה לו שאלוהים יראה להם את השה. תהיה זו נשארת כשהפסוק מסתיים ב״וילכו שניהם יחדיו״, ביטוי אשר לא מבאר אם יצחק פשוט בוטח באביו או אלוהיו לגבי מה שיקרה, או גם מודע לדינו כקורבן. במקרה של הקוראן, רעיון הקרבה מתקדם עוד צעד אחד ותומך בהקרבה עצמית באופן מפורש. בנו של אִבראהִים מציע את עצמו להקרבה, מקבל על עצמו את הציווי של אביו, ומתמסר אל האל. נראה כי פוקוס ההקרבה עובר לבנו של אברהם. 

אני תוהה איזו הקרבה יותר קשה, להקריב את עצמנו או את ילדנו, המשך זרענו. אני יכול לחשוב על מדוע במקרא לא ניתנה הדוגמא של הקרבה עצמית. מושתת כאן רעיון עמוק שקדושת החיים היא מעל הכל, במיוחד בהקשר מסירות נפשך אל האל. כלומר, הקרבת הילד היא סמלית, להקריב את מה שהכי חשוב לך בעולם למען התפתחות רוחנית (אך לא הקרבת חייו ממש), אך הקרבה פיזית של עצמך, או קיצור חייך בכל דרך שהיא, זהו לא רצון האל. לעומת זאת ניתן לראות כאן זיקה פוטנציאלית ראשונית לרעיון השאהיד, המוכנות של אדם להקריב את חייו לשם עבודת האל, מעניין כמה צורת סיפור זו משפיעה על איסלאמיסטים קיצוניים כיום.

היבט מעניין נוסף של העקדה הוא חשיבות ההקרבה הפיזית, ולא רק הרוחנית. ביהדות, יש חשיבות גבוהה לחיבור בין הרוח לגשמיות, לבין מעלה למטה, לכל פעולה רוחנית יש ביטוי ארצי. רבים הטוענים, כמו אבן ערבי, שהעקדה הייתה בכלל חלום, או הרצון להוכיח את הקרבת בנו רק רוחנית ולא פיזית. הוא אומר: "לא ביקש האל את הדם ולא את הבשר, כי אין בהם צורך לפניו. הרצון האמיתי הוא בהכנעה המלאה, בידיעה שאין מפריד בין רצון האדם לרצון האל." (תושבות החכמה, אבן ערבי). כלומר, בשני המקרים יש דגש על סמליות הפעולה, זה עיקר המסר שמהדהד ואותו אפשר להלביש על מקרים רבים בחיי האדם. אך יש הבדל מהותי שבו במקרא לא מוותרים על הגשמיות, אולי במקרה שלי או של אחר הגשמיות של להקריב את הדבר היקר לי מכל תראה קצת אחרת, אך חשוב שזה יקבל ביטוי פיזי בעולם. אבן ערבי בפרשנותו נותן קונטרה לתפיסה השאהידית והמחשבה שאלוהים ממש רוצה את חייך ובשרך, אלא רק את כניעתך הרוחנית.

לסיכום, קל מצד אחד לבטל את הגרסה הקוראנית מתוקף הופעתה משמעותית יותר מאוחר בציר הזמן. הרי אם ישנה העתקה כלשהי של הרעיונות, למרות טענת האיסלאם שהקוראן הוא דברי האל באופן ישיר דרך מוחמד אשר לא ידע קרוא וכתוב וכביכול לא הייתה לו גישה לסיפורים אלו (קצת העלמת עין לדעתי), אזי הגרסה היהודית היא השורשית והעיקרית עליה כדאי להסתמך. אך תפיסה זו מייצרת בעיקר התנגדות. מצד שני, למרות שאינני יודע להעיד באופן מוחלט איזה אוסף של מסרים יותר משרת את תודעת האדם ואיזה פחות, והאם הופעה מוקדמת בהכרח מעידה על יותר ערך, בהחלט מסקרן להתבונן בשניהם, ולקחת את פניני החכמה המוצגים בכל אחד. המקרא והקוראן הם שני גרסאות בעיני של מיטב התודעה האנושית המנסה להתמודד עם אתגרי החיים, כך שיש מה ללמוד משניהם היות והקווים הכלליים מאוד דומים, אך דקויות אשר טיפה נותנות טעם וזוויות מגוונות להסתכל על הסוגיות שעולות מהסיפורים.

כך או כך, דמותו של אברהם, אבי המונותאיזם, בשני המקורות נתפס כדמות מופת לאמונה ולמסירות, אשר ממשיכה להשפיע עד ימינו. אולי אם נתמקד במהות דרכו האמונית נגלה שהיהדות והאסלאם לא כך שונים ויכולים להתקיים זה לצד זה.